הבקרה החושית שלה משתנה, ומאלצת אותה להסתגל מחדש לעולם, פסיכולוג קליני שמעלה באופן לא מודע זיכרונות מינקותה שלה. היא מתבוננת בגופה המתרחב כמו תינוק שזה אתה נולד ובוחן את גופו, ולפתע גבולות גופה מועמדים בספק אחרי שנים שבהם נראו מובנים מאליהם. היא מעוניינת שיטפלו בה וינחמו אותה, ממש כפי שהייתה בינקותה (רפאל-לב, 1993). יש נשים שדווקא כאשר אימהותן ממשמשת ובאה הן מביטות לאחור בערגה ומשתוקקות לשוב ולהיות ילדות קטנות, אומרת קרון (2003), ולעתים תשוקה זו מוצאת את ביטויה בתליית כל משאלותיהן בבן-הזוג, והיאחזות בו.

לסטר ונורמן (Lester & Norman, 1988 אצל Trad, 1990 ( מדגישים את הנטייה הרגרסיבית של נשים בהריון, המצביעה לדידם על כך שישנה הפעלה מחדש של משאלות ישנות, הנוגעות לתלות והתמזגות עם אמהותיהן שלהן. דויטש (1962) הייתה הראשונה ששמה את הדגש על היחסים של האישה ההרה עם אימה. ההיריון עצמו מעלה בנפש הנשים זיכרונות על האימהות המוקדמת שלהן. יש ביניהן שהזיכרונות מחזקים אותן, ויש כאלו שההיריון מעורר בהן רגשי אשמה ילדיים ופחד מהאם, או רצון להתרחק מהתלות, לצד ההבנה כי לחרדתן היא דווקא מתחזקת (Walzer, 1995). קונפליקטים של תלות ועצמאות שבים ומתעוררים כאשר הבת עצמה נעשית לאם. געגועים לדמות האם הנותנת-כל מתעוררים בה בעצמה רבה, ועימם גם האכזבה מהאם המציאותית, או מבן-הזוג שמצופה ממנו שימלא את תפקיד האם (קרון, 2003).

איזה טיפול פסיכולוגי לבחור?

סיפורה המאחר־לשוב־הביתה לקוח מתור מן הרובע החמישה־עשר. המאחר לשוב המתה (מתור הרובע ה־ 5) מאת מייווים גאלאנט בשובי לברלין מן השבי באביב של 950, נודע לי שהיה לי אב חורג. אמי לא הזכירה אותו מעולם. איזה טיפול פסיכולוגי לבחור? טיפול פסיכולוגי מומלץ. הייתי כותב מבריטאני אל גרטה בסטרמן, אבל השם טופלר שהיה חרוט בשלט־ הארד שליד כפתור־הפעמון בכתובתה החדשה גם הוא היה שמה. בשעה שנעצה את המפתח בחור־המנעול, אמרה חרש: שמע, תומאס, אני עכשיו פראו טופלר. נישאתי לגבר חביב בעל קיעבת־גימלאים. זה מפתחו, זה שמו וזו דירתו. הוא רועה לקבל אותך בזרועות פתוחות. מן־הםתם לא חדלה לתהות כיעד לבשר לי בשורה זו, מן הרגע שפגשה בי בתחנת־הרכבת באותו יום. הנחתי את ידי על השם, טובע בשלט טביעת־ כן. ־ יד שלמה. אמרתי: אני משער שאין בברלין סכיני־גילוח וחולעות אזרחיות. אבל יש איזה חמור שכבר החל חורט שלטי־שמות. מרטין טופלר היה איש זקן, שעבד בשעתו כנהג־חשמלית. זרועו האחת נפגעה בתאונת־עבודח, ומאז היתה אחת מכתפיו גבוהה מאחותה. עיניו היו חלביות בעיניהם של קשישים, בהירות יותר מסביב לגלגל־העין מאשר אעל מרכז האישון, והוא נהג להאנח כאישה טיפול פסיכולוגי ולומר אה כן, כן. באנחה זו כמו ביקש לטעון: אין ברירה. הוא היה בוודאי, בן ארבעים־ותשע, לכל היותר, אבל נראה בעיני זקו אן יותר מזקן חסר־תועלת, אובד. פיו היה פעור רוב הזמן, כאילו התקשה לנשום באפו, אבל הסיבה היתה נעועה בדברנותו הכרונית. בכל רגע נכון היה להועיא מלה מפיו. הוא היה יועא פרנקוניה סמור לגבול עכוסלובקיה לא־ הרחק מן המקום בו חיו בזמנו סבתי וסבי. צעיר, בעל כתף. ימנית חדשה וזרוע ימנית תקינה בקיץ חם ושופע־ עלווה שהמתין לו בפרנקוניה מן הימים שקדמו למלחמה. הוא דיבר כמנצח־מלידה לא כנהג־חשמלית שבור בגופו, שנכלל במחנה המנוצחים, הוא החזיר את התצלום לנרתיק־צלולואיד סדוק, הטמין את הארנק בכיסו וקרא אל אמי: הבחור רוצה בוודאי להתרחץ. אמי, שבבר הבינה לי אמבט מאז דקות אחדות, קיבלה הוראות כל ימי חייה. בנעוריה עבדה כשפחה באכסניה הכפרית של אמה ואחרי שנפטר אבי הי תה שוב משרתת, הפעם בברלין, בבית הדוד גרהארד העשיר ואשתו השמנה. אחי ואני בילינו במחיצתה את עונות החורף. לפעמים היינו שלושתנו ישנים במיטה אחת, בעליית־ גג קרה מתחלקים בלחם ובתפוחים שהוברחו ממזווהו של הדוד גרהארד. בקיץ נשלחנו לעזור לפסיכולוג קליני. היינו רוחצים את הכיסאות והשולחנות, מנקים את בתי־השימוש מקיא ומפנים אל המטבח כוסות מצחינות מבירה. עדיין היינו קטנים כל־ בך, שהיה עלינו לעמוד על שרפרפים כדי להגיע אל הברזים. בת־מזל את, שילדת שני בנים, אמר פעם הדוד גרהארד לאמי. לעולם לא יחסרו ידיים עובדות חסונות במשפחה. איש לא ינצל את ילדי, ענתה לו אמי כר נאמר לי, הגם שרק אלוהים יודע כיצד ציפתה למנוע זאת, שכן לא היתה לנו קורת־גג משלנו ולא היה לנו כ0ףי ואכלנו לחם־חסד. מדינו הצילו אותנו. אחרי שהצטרפנו לשורות הנוער ההיטלרי לא הרהיב אפילו הדוד גרהארד עוז בנפשו לשאול: מה עשיתם? איזה טיפול פסיכולוגי לבחור? או היכן הייתם? אחי היה זריז ממני. לפני שמלאו לו שתים־עשרה שנים, כבר ידע כי נפל בפח.